שרון יערי: הפאזל שמרכיב את הלא־כלום

תצלומים “משעממים” עם סיפור קטן

שתי הסדרות בפרויקט הנוכחי של שרון יערי — ״רדיוס 500 מטר״ ו־״התקווה לצילום לטווח ארוך״ — נראות בתוך מכלול עבודתו הצילומית כירידה מהכביש הראשי, כמהלך אלטרנטיבי, כניסיון לבחון ולחשוב מחדש את המדיום ואת אפשרויותיו הטכנולוגיות והחומריות ואת הקשריו ההיסטוריים והאסתטיים, ויחד עם זה לשמור על אופיו המהותי.

הסדרה ״רדיוס 500 מטר״ מצולמת באופן דיגיטלי אבל מודפסת כאילו לא הייתה כזו. ואילו הסדרה ״התקווה לצילום לטווח ארוך״ מצולמת בפילם אבל מודפסת באופן דיגיטלי (כל הסדרות הקודמות של יערי צולמו בפילם בפורמט גדול ועובדו והודפסו באופן דיגיטלי). דרך הניסויים האלה במדיום ובמראית של הצילום ודרך הצבעוניות של שחור-לבן והדגש על תמטיקה מופשטת ומינורית נטולת נוכחות אנושית והתרחשות — מסיט יערי את הצילום שלו מן המסלול של ״הצילום שלאחר הצילום״ הספקטקולרי, הצבעוני, הגדול, האמנותי/מסחרי, אל היסטוריות רחוקות, קשובות יותר למדיום; האסתטיקה של הצילום הקלסי בשחור־לבן שהפיקה נופים נשגבים, משמשת כאן בגירסתה העילגת, המוחלשת, ה״מקולקלת״, כלי להפקת יופי מן המקומות והחפצים המינוריים שבהם מתגלֶה ואליהם הידרדר הבאוהאוס התל אביבי.

בסדרות אלה, אפשר לומר, שהצלם עבר דירה. הוא לקח את המשפחה והמטלטלין — התכנים, העולם הרגשי — והעביר אותם למקום אחר.   

באוהאוס עם שני חתולים

הצלם חי במרכז תל אביב: בית, משפחה, ילד. הם לא נראים בתצלומים אבל הם במרכז המעגל, הציר שסביבו מתרחש הצילום — רדיוס 500 מ’ מהבית. התצלומים מרובים וייתכן שיתרבו עוד. יערי מצלם חצרות שבהן נראים צמחייה זניחה, חומרים וחפצים מושלכים, פינות של סתר, מעברי שבילים ושאריות של באוהאוס: התווית הארכיטקטונית, שיוחסה כשלד מושגי-תרבותי למראה המוזנח של הבתים — את הפאתוס שלה התצלומים מפרקים. החזיתות והמדרכות המובילות אל הבתים גם הן נראות שוליות, אחוריות ומצולמות במבט כלפי למטה. הארכיטקטורה, הדומם והצומח, מותכים על ידי הצילום ליחידה אחת, קונפיגורציה פיסולית, מעין אסמבלאז’ שמתפקד גם כ”ארכיאולוגיה קטנה”: היקסמות מהאופן שבו דברים נצברים ונערמים בעיר, כמו מבנה שכבות באתר ארכיאולוגי.

צילום טריטוריאלי

בקצה התצלום, על גדר של בלוקים, רובצים שני חתולים. המבט שלהם מסגיר את מיקומו של הצלם, את נוכחותו של הפולש לחצר האחורית. הנוכחות הפיזית של הצלם בחצרות הבתים — בדומה לחדירה אל תוך הדירות באמצעות מצלמה טלסקופית בסדרה ״התקווה לצילום לטווח רחוק״ — היא חציית הקו שבין הפרטי לציבורי, הפרה של פרטיות והתנהלות צילומית אסורה.

זוהי אמנם הצצת סרק, כי בסופו של דבר מופיעים בשתי הסדרות מקומות של לא־כלום: מה שרואה הטלסקופ מבעד לחלון הוא קערת פירות… ״תצלומים משעממים עם סיפור קטן״, אומר יערי; המימד הפיוטי נובע מהשהיית המבט, מהסיפור הקטן שהתודעה מייצרת מהמציאות האקראית. עקבותיה של אותה מציצנות במבט הטלסקופי או בחלון האחורי, משמרים גם בתצלומים האלה את התחושה מבשרת הרעות שיערי מתעקש עליה בצילום שלו. בסדרות האלה הצילום מסמן גבולות, טריטוריות, באמצעות כלי הבילוש: המצלמה הטלסקופית ארוכת הטווח והמצלמה שמביטה קרוב וממפה את סביבת המגורים.